בתי-המשפט

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

 

1.         המערערת הורשעה בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), בת.ד. 2153/08, בעבירה של גרם מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ודינה נגזר ל-15 חודשי מאסר בפועל; למאסר על תנאי לתקופה של שנה למשך שלוש שנים, אם תנהג בזמן פסילה; לפסילה מלנהוג לתקופה של 18 שנה, החל מיום 9.1.08; ולקנס בסך 50,000 ₪ או 36 חודשי מאסר תמורתו.

 

הערעור מופנה כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש.

 

הערעור על ההרשעה

 

א. פסק הדין של בית משפט קמא

2.         תאונת הדרכים הקטלנית, בה מצאה את מותה צורית ירון ז"ל, צעירה כבת 20, ארעה ביום 9.1.08, בסביבות השעה 22:00, סמוך לישוב אפרת. מכוניתה של הנאשמת ומכוניתה של המנוחה התנגשו זו בזו, וכתוצאה מן ההתנגשות מצאה המנוחה את מותה. השאלה העיקרית שעמדה להכרעתו של בית משפט קמא הייתה היכן ארעה ההתנגשות, בנתיב נסיעתה של הנאשמת או שמא בנתיב נסיעתה של המנוחה, ובמילים אחרות, מי משתי הנהגות סטתה מנתיבה וגרמה לתאונה.

 

3.         בית משפט קמא השתית את הכרעת הדין על חוות הדעת של בוחן התנועה המשטרתי, תוך שהוא ער לכך שעבודת הבוחן לא נעשתה ביסודיות הראויה. בית המשפט מצא, כי הממצאים האובייקטיביים בזירה, ובאופן מיוחד מקום ריכוז שברי הזכוכית בסמוך לרכב המנוחה ומיקומם הסופי של כלי הרכב, תומכים באופן מוחלט בחוות הדעת של הבוחן המשטרתי. עוד מצא בית המשפט, כי לחוות דעת זו מצטרפת תמיכה חיצונית בעלת משמעות בדמות עדותו של העד שמואל דורלכר, שנסע אחרי רכבה של הנאשמת. בית המשפט מצא כי מר דורלכר הוא עד מהימן ביותר, וכי עדותו משתלבת בחוות דעת הבוחן המשטרתי במלואה. לעומת זאת, ביחס לחוות הדעת של מומחה ההגנה, קבע בית משפט קמא כי אין בה כדי להסביר את מיקומם הסופי של כלי הרכב לאחר התאונה, וכי אינה מציעה תרחיש סביר שיהיה בו כדי לעורר ספק בחוות הדעת של הבוחן המשטרתי.

 

משהגיע למסקנות אלה, קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לספק סביר, שהמערערת היא שסטתה לנתיב נסיעתה של המנוחה, וגרמה בכך לתאונה. משכך, החיל על המערערת את "כלל הדרך", היינו, אותה חזקה הקובעת כי מי שסטה מנתיבו חזקה כי התרשל, אלא אם הוכח ההיפך. בית המשפט קבע כי אמנם לא הוכח בפניו, במידה הנדרשת, כי סיבת הסטייה היא הירדמות של המערערת במהלך הנהיגה, אולם, מאחר ונשללה אי תקינות של רכבה של המערערת, נותרה חזקת הרשלנות בעינה.

 

ב. טענות המערערת

4.         בפנינו טען ב"כ המערערת, בטיעונים סדורים וערוכים היטב, כי בית המשפט שגה כשהעדיף את חוות הדעת של הבוחן המשטרתי על אף השגיאות שנפלו בה, וכי חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה יוצרת לפחות ספק סביר. כך, למשל, ייחס הבוחן המשטרתי חריץ שמצא בכביש לרכבה של המנוחה, שקרס בעקבות התאונה, וביקש לבסס את מיקום ההתנגשות על פיו, אולם לאחר מכן הודה כי לא ייתכן שאותו חלק לו ייחס את החריצה בכביש אכן אחראי לכך, שכן לאחר שהרכב הורם התברר שהוא מכוסה חלודה. שגיאה נוספת עליה עמד היא, כי הבוחן המשטרתי התעלם, כך על פי הטענה, מסימן דחיפה ברור, המוביל מקו ההפרדה שבאמצע הכביש אל מקום עמידתו הסופי של רכב המנוחה. סימן זה, כך נטען, מעיד שרכב זה היה בעת התאונה על קו ההפרדה או אף במסלול נסיעתה של המערערת, וכתוצאה מן התאונה נהדף חזרה, לעבר השוליים שבנתיב נסיעת המנוחה, והותיר אחריו את הסימן.

 

עוד עמד על כך שהבוחן המשטרתי לא שלח לבדיקה את הצמיג של רכב המנוחה, כדי לשלול אפשרות של כשל הצמיג וסטיית רכבה של המנוחה כתוצאה מכך.

 

בכל הנוגע לפיזור שברי הזכוכית, טענת ב"כ המערערת היא, שכוחות ההצלה, שהגיעו לפני הבוחן וניסרו את רכבה של המנוחה, גרמו לפיזור השברים ולא ניתן להסיק ממיקומם כל מסקנה באשר לנקודת ההתנגשות. 

 

לטענת ב"כ המערערת, עדותו של מר דורלכר אינה יכולה להוות חיזוק לראיות התביעה, שכן אין להסיק מעצם העובדה שהמערערת "נעלמה" לו לפתע, כי סטתה לנתיב הנגדי.

 

ג. טענות המשיבה

5.         ב"כ המשיבה סבור, כי בעיקרו של דבר, תוקף ב"כ המערערת ממצאי עובדה שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. לגופו של עניין טען, כי עדותו של מר דורלכר היא עדות מרכזית, שנמצאה מהימנה על בית המשפט. מדבריו של מר דורלכר, שהוא נהג מקצועי, עולה, כי הוא נסע מרחק של מטרים ספורים אחרי רכבה של המערערת, שכן הלילה היה ליל גשם וערפל, והוא נעזר בפנסיה האחוריים כדי לעקוב אחר תוואי הכביש. במהלכו של עיקול ימינה, נעלמה לפתע המערערת מעיניו. מר דורלכר שלל כל אפשרות שהמערערת נעלמה מעיניו משום ש"תפסה מרחק". הוא המשיך קדימה בנסיעתו, והרגיש שחפצים עפים לעברו. הוא הבין שקרה משהו, ולפיכך עצר בשולי הכביש, חצה את הכביש, וחזר מעט על עקבותיו כדי להגיע למקום התאונה. לנקודה זו יש חשיבות מרבית, שכן לו התאונה הייתה מתרחשת כפי שהציע מומחה ההגנה, היה חייב לראות את תנועת הסבסוב של רכבה של המערערת, המתחייבת על פי תרחיש זה, ולא מן הנמנע שאף היה מתנגש בה אף הוא. ובנוסף, מר דורלכר העיד, כי לכל אורך הנסיעה לא ראה חלק אחר מרכבה של המערערת לבד מחלקו האחורי. משמעות הדבר, שלא הייתה כל תנועת סבסוב מן הסוג שמתאר מומחה ההגנה, שכן לו הייתה כזו, חייב היה העד לראות חלקים אחרים מן הרכב, כמו למשל את צידו, ולא רק את אחוריו. 

 

אשר לבוחן המשטרתי, ב"כ המשיבה הסכים כי חוות דעתו "אינה מושלמת", כדבריו, אולם סבור הוא, כי בדין הסתמך עליה בית משפט קמא. הממצא הבולט בחוות הדעת הוא מקום ריכוז השברים. ניתן לראות באופן חד משמעי בתמונות, כי ריכוז השברים נמצא בסמוך לגחון הקדמי של רכב המנוחה ועל נתיב נסיעתה. שברים אלה נותנים אינדיקציה טובה מאוד למקום האימפקט. אכן, חלקי רכב גדולים, המתפזרים במהלך פעולות ההצלה, אינם יכולים ללמד על מקום ההתנגשות, אולם כאן מדובר בריכוז מאות שברים קטנים, מה שמעיד על כך שהם לא פוזרו.

 

אשר לתרחיש שהציע מומחה ההגנה, הרי שזה אינו יכול לעמוד. לטענת ב"כ המשיבה, על מנת לעגן את התרחיש שלו בממצא אובייקטיבי כלשהו, ציין המומחה סימן דחיפה, אשר בהתקיימו, ניתן לטעון לאפשרות שרכב המנוחה נגרר, לאחר התאונה, שהתרחשה על פי התרחיש מטעמו על קו ההפרדה, אל שולי הכביש. אלא שבפועל אין ממצא כזה. כשמסתכלים בתמונות שצילם הבוחן בזירת התאונה, ניתן לראות בבירור שסימן הדחיפה עליו הסתמך מומחה ההגנה אינו קיים. אכן, מומחה התביעה ציין על גבי התרשים שערך סימן דחיפה, אולם לא לסימן שעליו הסתמך מומחה ההגנה הכוונה.

 

ד. הכרעה

6.         אמינותו של העד דורלכר אינה מוטלת בספק, ובדין ראה בה בית משפט קמא תמיכה משמעותית לחוות הדעת של בוחן התנועה המשטרתי. מדבריו בבית המשפט עולה, כי הוא נסע כברת דרך של ממש אחרי המערערת, להערכתו כ- 3 ק"מ, כשהוא במרחק שבין 3 ל- 5 מ' ממנה (עמ' 8, עמ' 12 לפרוטוקול). בשל הערפל הכבד, היה לו נוח לנסוע מאחוריה, שכן עקב אחרי האורות של רכבה. לדבריו, מיד אחרי צומת הכניסה הצפונית לאפרת, בעלייה שבסופה עיקול ימינה, "שם בעצם בשבריר של שנייה לא ראיתי אותה. קיבלתי חפץ לתוך האוטו, משהו עף אלי. בשבריר של שנייה הבנתי שהייתה תאונה, משהו, עצרתי בצד וירדתי" (עמ' 8). את התאונה עצמה העד לא ראה, ועד לרגע שהמערערת נעלמה לו מהעיניים, לא ראה התנהלות חריגה בנהיגתה. במענה לשאלה כיצד לא סטה אחריה אם כיוון את נהיגתו על פי אורותיה האחוריים, השיב: "דברו איתי באוטו, לא בטוח שלאורך כל הדרך חיפשתי אותה. היה נוח, הקו הצהוב והיא עזרו לי. לומר שהייתי מרוכז באורות האדומים, לא. ... יכול להיות שבאותו שבריר שנייה המשכתי עם הצהוב, הייתי מרוכז יותר במה שדיברו איתי" (עמ' 9). עוד הוסיף, כי לא היה כלי רכב אחר בינו לבין רכבה של המערערת, עובר לתאונה. מר דורלכר עצר את רכבו בשולי הכביש מימין, פחות או יותר במקביל למקום התאונה, ונראה לו כי היה צריך לחזור מעט על עקבותיו כדי להגיע למקום. כאמור, את התאונה עצמה לא ראה, ולא ראה כל תנועת סבסוב של מי מכלי הרכב. העד שלל במפגיע את האפשרות שהמערערת נעלמה מעיניו בשל כך שהמרחק ביניהם גדל במהלך העלייה: "בפירוש לא. נסענו על אותה מהירות ... אולי ק"מ יותר או פחות" (עמ' 13).

 

7.         נראה כי כבר על יסוד עדותו של מר דורלכר ניתן להגיע למסקנה, כי המערערת היא שסטתה לנתיב הנסיעה הנגדי ולא להיפך. כאמור, מר דורלכר נסע במהירות זהה לזו של המערערת, ולא נוצר ביניהם מרחק שיכול היה לגרום לכך שהיא פשוט תיעלם לו בעיקול הדרך. היא נעלמה לו לשבריר שנייה, ומיד פגע ברכבו חפץ, והוא הבין שארעה תאונה. הוא עצר את רכבו בצידי הדרך, פחות או יותר במקביל למקום התאונה. רוצה לומר, היעלמותה של המערערת והתאונה התרחשו בד בבד. לו התרחשה התאונה בנתיב נסיעתו, חייב היה לראות אותה; חייב היה לראות את תנועת הסבסוב של מכונית המערערת, אשר על פי חוות דעת מומחה ההגנה נעשתה כולה בתוך נתיב נסיעתה (ונסיעתו); חייב היה לראות את פנסיה של מכונית המנוחה באים לקראתו עקב הסטייה שלה; ובצדק טוען ב"כ המשיבה, כי בנסיבות אלה, חייב היה להיות מעורב הוא עצמו בתאונה, ברמה כזו או אחרת. הנה כי כן, מר דורלכר לא ראה את התאונה, שכן התרחשה כולה בנתיב הנגדי, בחושך ובערפל, בעוד הוא ממשיך לנהוג בדרך המתעקלת ימינה בכיוון נסיעתו.

 

על רקע האמור לעיל, אין תמה שבית משפט קמא מצא לנכון לסמוך ממצאים על חוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי, על אף הפגמים שנפלו בה.

 

8.         הבוחן הסביר, כי הגיע למסקנה שנקודת האימפקט הייתה בסמוך לשולי הכביש בנתיב נסיעת המנוחה (נקודה 2 על ת/15, תרשים הבוחן), על יסוד שני נתונים. הנתון האחד, סימני חריצה שמצא תחת מכוניתה של המנוחה, וריכוז השברים סביב מכונית זו, וכדבריו: "כל ריכוז השברים היה מרוכז שם, עם פיזור בתוך הנתיב של נסיעת הפיאט" (עמ' 30). הבוחן העיד, כי סרק את כל זירת התאונה, עשרות מטרים מנקודת האימפקט המשוערת, ולא ראה כל סימנים על הכביש, לבד מאלה שציין על גבי הסקיצה. גם על קו ההפרדה הלבן לא ראה סימנים. למחרת התאונה, חזר לזירה על מנת לצלם אותה באור יום. בתמונות 6-8 בת/5, רואים סימני חריצה. לדברי הבוחן, אין הוא יכול לקבוע בוודאות שזו החריצה שראה בלילה הקודם, בעזרת פנס, אבל אלה חריצים באזור האימפקט. סימני החריצה, כך העיד, נגרמים מחזיתות הרכב היורדות כלפי מטה, בעקבות ההתנגשות.

 

מטעמי זהירות, החליט בית משפט קמא להימנע מביסוס ממצא על יסוד סימני החריצה, כמפורט בהכרעת הדין, אולם מצא בריכוז שברי הזכוכית תמיכה משמעותית לחוות דעתו של בוחן התנועה.

 

9.         ואכן, תמונות 17 ו-21 בת/4 מראות את ריכוז שברי הזכוכית הקטנים במסלול נסיעת המנוחה ומתחת למכוניתה ובסמוך לה. ת/15, הוא תרשים תאונת הדרכים, מתעד אף הוא את ריכוז השברים סביב רכב המנוחה ובנתיב נסיעתה (באמצעות נקודות קטנות), וכך גם בולט הדבר בסקיצה שנעשתה בשטח (ת/14). מנגד, לא ניתן לראות שברי זכוכית כאלה בנתיב נסיעת המערערת וסביב מכוניתה. הטענה כי שברי הזכוכית אינם יכולים לשמש אינדיקציה למקום ההתנגשות, שכן הוזזו ממקומם על ידי כוחות ההצלה וכלי רכב שהגיעו למקום, אינה יכולה להסביר ריכוז שברי זכוכית קטנים במקום מסוים. ריכוז השברים אינו מתיישב עם פיזור אקראי, ואין זה מתקבל על הדעת שהכוחות שפעלו במקום "הצליחו" לסדר את השברים כך שיתרכזו באופן בולט בנתיב הנסיעה של המנוחה ומתחת לרכבה. ההסבר הפשוט והטבעי הוא, שהשברים נמצאים במקום בו אירע השבר, היינו, במקום ההתנגשות. לו הייתה ההתנגשות מתרחשת בנתיב נסיעת הנאשמת, או על גבי קו ההפרדה הלבן, צריך היה למצוא ריכוז של שברים שם.

 

10.       לטענת ב"כ המערערת, שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מסימן הדחיפה אשר לטענת מומחה ההגנה נראה בתמונות. המומחה השתית את חוות דעתו על סימן זה, וטען כי הוא "מחבר" בין קו ההפרדה לבין מקום עמידת רכבה של המנוחה בסוף התאונה, ומכאן, שההתנגשות ארעה כתוצאה מסטיית רכבה של המנוחה לעבר מסלול נסיעתה של המערערת, ולאחר מכן, כתוצאה מן ההתנגשות, נדחף הצידה למקום בו עצר לבסוף. פעולת דחיפה זו הותירה את סימן הדחיפה, והוא המסביר את מנגנון התאונה, או לפחות יוצר ספק סביר בחוות דעת הבוחן. אלא שהבוחן המשטרתי הבהיר כי אין כל סימן דחיפה במקום אליו מתייחסת חוות דעת ההגנה: "אין שום סימן דחיפה ... אין שום סימן צמיג. אם זה היה סימן של צמיג, היה ניתן לראות אותו למחרת בבוקר, כמו הסימן שמופיע בתרשים" (עמ' 34). ואכן, מהתבוננות בלוח התמונות ת/5, שצולמו למחרת התאונה, ניתן לראות בבירור כי אין כל סימן דחיפה במקום אליו מתייחס מומחה ההגנה. בתמונה 11 בת/5, מצביעה השוטרת על סימן דחיפה אחר, הסמוך לסימן החריצה. מעיון בתמונה ניתן לראות בבירור, כי הסימן נמצא על גבי הפס הצהוב, המסמן את השוליים בכיוון נסיעת המנוחה. כלומר, בניגוד לטענת מומחה ההגנה, סימן הדחיפה המתועד בתרשים הבוחן אינו נמצא לרוחב הכביש, בין קו ההפרדה לבין מקום עצירת רכב המנוחה, אלא בשולי הכביש, בסמוך לרכב הנ"ל. וכפי שהסביר הבוחן, המדובר בסימן דחיפה קצר, שמגיע לגלגל של רכב המנוחה (עמ' 35 לפרוטוקול).

 

הנה כי כן, לא נפלה שגגה בהתייחסותו של בית משפט קמא לחוות דעת ההגנה בכל הנוגע לסימן הדחיפה. יתרה מזאת, בצדק ציין בית המשפט, כי האופן בו מתאר מומחה ההגנה את מסלול ההדיפה של רכב המנוחה ממרכז הכביש הצידה, בתנועה אופקית, כשהמדובר בהתנגשות של חזית שמאל בחזית שמאל, אינו מתקבל על הדעת. 

 

11.       כאמור, בית משפט קמא היה ער לפגמים שנפלו בחוות הדעת של בוחן התנועה, ומטעם זה אף נמנע מלייחס משמעות לחריצים אליהם התייחסה חוות דעתו. אין בפגמים אלה, כשלעצמם, לפסול את חוות דעתו, במיוחד לנוכח העובדה שניתן לעקוב אחריה באמצעות הצילומים מן הזירה, ובהתחשב בתמיכה המשמעותית לה זכתה חוות הדעת בעדותו של מר דורלכר. ב"כ המערערת טען, כי בנוסף לפגמים שנפלו בחוות הדעת עצמה, יש לייחס לחובת המשיבה את המחדל שבאי בדיקת הצמיג השמאלי קדמי של רכב המנוחה, מחדל המקים ספק סביר שמא כשל בצמיג זה הוא שגרם לסטייתו, ולתאונה. אלא שנאמר בפסיקה לא אחת, כי אין במחדל חקירה, כשלעצמו, כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. בהנחה שאכן היה מחדל, על בית המשפט לבחון האם מתעורר חשש שהגנת הנאשם קופחה, ורק אם מתעורר חשש כזה, ייבחן משקלו של המחדל ביחס למכלול הראיות בתיק (ע"פ 5822/08 טרייטל נ. מדינת ישראל, תק-על 2009(1), 3459). בענייננו, כפי שראינו לעיל, ממצאי הזירה, הנתמכים בעדותו של מר דורלכר, אינם מעוררים כל אפשרות לספק, כי רכבה של המנוחה הוא שסטה לעבר נתיב נסיעתה של המערערת. בנסיבות אלה, גם אם נצא מנקודת הנחה שהיה על המשטרה לשלוח לבדיקה את צמיג רכבה של המנוחה, אין במחדל זה כדי להשליך על מערכת הראיות הכוללת ועל המסקנה המתחייבת ממנה. 

 

המסקנה היא, כי הכרעת הדין מעוגנת היטב בראיות, ולא נמצאה לנו עילה להתערב בה.

 

הערעור על העונש

 

12.       כאמור בפתח הדברים, בית משפט קמא השית על המערערת עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, 18 שנות פסילה מלנהוג, וקנס בסכום של 50,000 ₪ או 36 חודשי מאסר תמורתו.

 

13.       פסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע למדיניות הענישה בעבירות של גרם מוות ברשלנות בתאונות דרכים, מורה כי על דרך העיקרון, יש לכלול רכיב של מאסר בפועל בין רכיבי הענישה השונים. בית המשפט אמנם ער לקושי הנובע מהטלת עונש מסוג זה על אדם שהתנהגותו נורמטיבית, כפי שבדרך כלל כך הם פני הדברים, אולם, כך נאמר, הקטל בכבישים מחייב ענישה מחמירה, אשר תחדד את המסר של חובת הזהירות החלה על הנוהגים ברכב, פעולה המסוכנת מעצם טיבה.

 

עם זאת, כבכל עבירה, חומרת הרשלנות נקבעת על פי הנסיבות המסוימות של האירוע, וההיבטים האינדיבידואליים של מי שהורשע בעבירה באים אף הם לידי ביטוי בקביעת העונש. אינה דומה רשלנות הקרובה עד מאוד לקלות דעת, לרשלנות של הרף עין. אינו דומה נהג שלחובתו הרשעות קודמות רבות בעבירות תעבורה שיש בהן כדי להצביע על התנהלות מסוכנת שיטתית, בבחינת כתובת שהייתה על הקיר, לבין מי שלאחר שנות נהיגה רבות עברו התעבורתי ללא רבב, או קרוב לכך.

 

14.       בהטילו את העונש אשר הטיל, יצא בית משפט קמא מנקודת ההנחה, כי עמדת הפסיקה היא שבדרך כלל, בעבירה בה הורשעה המערערת, יש להטיל עונש מאסר לתקופה הקרובה לתקופה המרבית, אולם לאור גילה של המערערת ומצבה הבריאותי לא מיצה עימה את הדין (פסקה 25 לגזר הדין). בעניין זה נראה, כי בית משפט קמא גילה פנים שלא כהלכה, שכן אין הפסיקה מדברת כלל ועיקר על הנחייה עקרונית להטיל את העונש המרבי או עונש המתקרב לו, אלא על כך שיש לכלול רכיב של עונש מאסר בפועל, וגם לכך יימצאו חריגים. כאלה הם דברי בית המשפט העליון ברע"פ 4261/04  יעקב פארין נ' מדינת ישראל (פ"ד נט(3), 440 ,עמ' 450-451):

 

"מקובל עלינו כי אין מנוס, בקביעת העונש בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, מלשקף את החומרה הרבה הטמונה בעבריינות הכביש - שקורבנותיה רבים. אכן, ענישה חמורה היא מרכיב שאין-בלתו בהתמודדות הקשה עם תופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו, וברגיל, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל הורדת הנהג מן הכביש לתקופה ארוכה ומאסר בפועל. עם זאת, אין זהו כלל חלוט, ויש ששיקולים של צדק יעמידו עילה להתערבות ולהקלה בעונש".

 

15.       בחינת הפסיקה המדריכה בעבירות של גרם מוות ברשלנות מעלה, כי בית משפט קמא הטיל על המערערת עונש המתאים לאותם מקרים חמורים ביותר, בהם נקבעה רמת רשלנות גבוהה, המתקרבת למודעות, או כאשר לחובת הנאשם הייתה שורה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, ובכללן עבירות המסכנות את המשתמשים בדרך. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בע"פ 71933/06 קלגסבלד נ. מדינת ישראל. בית המשפט קבע שם כממצא כי הנהיגה הייתה בדרגת רשלנות גבוהה, כי לחובת המערער עמדו 23 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה ובכללן בעבירות הקשורות בבטיחות הנהיגה, ותוצאת נהיגתו הרשלנית של המערער הייתה מותם של שניים, אם ובנה. בבית משפט השלום העונש שהוטל על המערער היה 15 חודשי מאסר בפועל, ו-10 שנות פסילה מלנהוג. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להקל בעונשו ולהעמידו על 13 חודשי מאסר בפועל, בהביאו בחשבון, בין היתר, את הודאתו של הנאשם.

 

16.       בענייננו, בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח בפניו במידה הנדרשת, כי המערערת נרדמה, הגם שסדר היום של המערערת, כפי שהוצג בבית משפט קמא, יכול להצביע על עייפות רבה, ומעורר חשד כבד של הירדמות, כפי שנאמר בגזר הדין. כך או כך, סיבת הסטייה לא הובררה עד תום. אין המדובר ברשלנות של מה בכך. סטייה לעומק הנתיב הנגדי הינה רשלנות של ממש, וסופה מעיד על תחילתה. לו הייתה המערערת ערה למעשיה, יכולה הייתה לתקן את הסטייה מיד ולמנוע את התאונה, או לפחות להקטין את עוצמת הפגיעה. עם זאת, מעדותו של מר דורלכר, שעקב אחר רכבה של המערערת במשך קטע דרך ארוך, עולה, כי המערערת נהגה במהירות סבירה ובתוך נתיב נסיעתה, ולא התעורר בו כל חשד לאי תקינות הנהיגה, עד לאותו שבריר שנייה גורלי, בו סטתה.

 

17.       אשר לעברה התעבורתי של המערערת, מתברר כי בשנת 1998 הייתה מעורבת בתאונת דרכים ונדונה לפסילה, וכן נזקפת לחובתה עבירה של אי ציות לתמרור עצור משנת 2004. לבד משתיים אלה, נזקפות לחובתה שתי עבירות של מעבר באור אדום כהולכת רגל, ואין לראות בהן הרשעות רלבנטיות לענייננו. גיליון ההרשעות הקודמות אמנם אינו נקי מרבב, ושתי ההרשעות הרלבנטיות הן בעבירות היוצרות סיכון למשתמשים בדרך, אולם מנגד אין לומר כי מצטיירת תמונה של נהגת מסוכנת, הצוברת לחובתה, פעם אחר פעם, הרשעות בעבירות תנועה מסוכנות.

 

18.       אין עונש אשר יהיה בו כדי לבטא את אובדן חייה של צורית ירון ז"ל. הלב נחמץ על חיים צעירים ויפים שנגדעו בטרם עת, על לא עוול בכפה של המנוחה. הלב נחמץ על משפחתה של המנוחה, אשר ימיה כבר לא יהיו כמקודם.

 

עם זאת, וכפי שנאמר לעיל, על בית המשפט לשקול שיקולים רבים בבואו לגזור את העונש, ושיקולי הענישה בעבירות רשלנות מורכבים במיוחד. אל מול שיקולי הגמול, עומד אדם נורמטיבי, שיתייסר כל חייו על האסון שהמיט על רעהו, ואשר נעלה מכל ספק שלא חפץ בתוצאה, שברשלנותו גרם לה.

 

19.       המערערת היא אישה כבת 55, נשואה ואם לחמישה ילדים, וסבתא לנכדים. בפני בית המשפט עמדו חוות דעת רפואיות, המצביעות על מצב נפשי קשה, עוד לפני קרות התאונה, ואשר הוחמר בעקבותיה. על פי חוות הדעת, הפרעות אכילה קשות מהן סובלת המערערת עלולות לגרום לה לנזק בריאותי בלתי הפיך, אם יוטל עליה עונש מאסר בפועל. שקלנו את הדברים בכובד ראש, אולם אין אנו סבורים כי בנסיבותיה של התאונה, נכון יהיה לפטור את המערערת מעונש מאסר ממש, גם אם יש להתערב באורך התקופה שנגזרה על המערערת. מובן, כי על שירות בתי הסוהר יהיה לבחון את מצבה הבריאותי של המערערת ולהתייחס בהתאם.

 

20.       מצוקה קשה נוספת ממנה התעלם בית משפט קמא בגזר דינו, מתבטאת בכך שלנוכח העובדה שמשפחת המערערת ומשפחת המנוחה התגוררו, עובר לתאונה, ביישוב קטן, המתח שנוצר בין שתי המשפחות גרם לכך שמשפחת המערערת החליטה לעזוב את היישוב. לבד מן ההוצאה הכספית הכרוכה בכך, הרי שיש למהלך כזה, לאחר שנות מגורים רבות באותו מקום, השפעה של ממש על מצבה הנפשי של המערערת, ודאי על רקע המצב הנפשי הבסיסי.

 

21.       בהביאנו בחשבון את רמת הענישה המקובלת בעבירה בה הורשעה המערערת, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ולנסיבותיה האישיות של המערערת, המסקנה אליה הגענו כי יש להתערב בעונש שהוטל עליה, ולהקל עימה.

 

לפיכך החלטנו להתערב בגזר הדין כדלהלן:

 

            1.         עונש המאסר יועמד על 6 חודשי מאסר ויום אחד לריצוי בפועל.

2.         הקנס יבוטל.

 

יתר חלקי גזר הדין יוותרו בעינם.

 

ניתן היום, ד' בחשון, תש"ע (22 באוקטובר 2009), במעמד הנוכחים.